להכיל רגשות - רצון כל רגש הוא להיות מורגש
הסיבה לכל קושי בחיים היא רגשות כבדים או תחושות כבדות שקיימים בתוכנו והמוח לא מסכים להרגיש/לחוש (לחוות פיזית).
רגש קל הוא רגש שקל להכלה כמו שמחה, התלהבות, שלווה וכו'.
רגש כבד הוא רגש כבד להכלה, הוא ממש מכביד על הגוף פיזית, לדוגמא אדם בדיכאון יחוש כבד יותר.
המוח שלנו הוא מוח הישרדותי וכמוח הישרדותי תפקידו לדאוג להישרדות שלנו בכל מחיר.
הרגשות הכבדים מאיימים על המוח שלנו והמוח שלנו בתגובה יתנגד להרגיש אותם וישלח את המחשבה למשל: " לא רוצה להרגיש פחד/ כאב/ עצב/אשמה/כעס… "
ז"א המוח מאמין שהרגשות הללו ממש יכולים לפגוע בנו, בהישרדות שלנו.
יחד עם זאת, אם עולה בנו רגש זה אומר שהרגש כבר קיים בתוכנו.
בעצם קיימים בנו כל הרגשות האפשריים, השונה בין אדם לאדם הוא עוצמת הרגש.
מיקום הרגשות – ממה שחקרתי עד היום על עצמי ואחרים, מקור הרגש יהיה באזור הבטן או החזה ומשם הוא מוקרן לכל מיני מקומות בגוף עד לכל הגוף כולו.
מה זה שחרור חסימות רגשיות?
מצד אחד יש לנו רגש (תחושה אנרגטית) באזור הבטן או החזה שרוצה להיות מורגש כי זה תפקידו.
ומצד שני יש לנו מוח שלא מסכים שהגוף יחווה את התחושה, את הרגש כי לדעתו זה מאיים על ההישרדות שלנו.
זהו המאבק בבסיס קיומנו שהוא ראשית כל הבעיות בחיים שלנו.
כמישהי שגדלה עם מנעד רגשות מאד רחב, ז"א רגשות מאד עוצמתיים שהביאו אותי בעבר להרבה מצבי דיכאון, חרדה, וייאוש, הייתי חייבת במשך השנים להיחשף להמון אינפורמציה בנושא של מודעות עצמית, שיטות טיפול וחקירה פנימית על מנת להרגיע את סערת הרגשות הפנימית.
בשלב מסוים הבנתי שאם נסכים להיות בתוך הרגש הכבד, להרפות עצמנו לתוכו, לחוש אותו בצורה פיזית לחלוטין תוך כדי שאנו מראים למוח שלא קורה כלום ואנו לא נפגעים מזה, אזי המוח ההישרדותי יבין שהרגש לא מהווה איום ויסכים לתת לגוף לחוש אותו.
אז תהיה בגוף תחושה לא נעימה אך ללא המאבק (ללא המחשבה המאיימת) ונבין שזו רק תחושה פיזית לא נעימה אבל יחד עם זאת לא קורה לנו כלום (כמו שלא תפחדו מהתחושה הלא נעימה של צביטה).
במצב זה אנו נוכל להתחיל בשחרור אמיתי של רגשות שזה אומר לתת לרגש לזרום בחופשיות בגוף, להסכים להרגיש כל רגש בכל רגע נתון.
במצב בריא, זרימת הרגש בתוכנו דומה לזרימת מים דרך צינור.
אימון רגשות זה כל הסיפור
בעצם מה שאנחנו עושים זה להתרגל לתחושות הלא נעימות, שעולות גם ככה, כדי שהמוח ההישרדותי יפסיק להיבהל מהם.
וזה דורש אימון והרבה כיוון שהמאבק לא להרגיש הרגשות הכבדים הוא מאבק עתיק (מהילדות ואף מחיים אחרים).
ז"א המוח רגיל לראות רגשות כבדים כאיום וצריך לשכנע אותו מחדש שאין באמת איום.
אבל המוח אוהב הוכחות, זה הדבר היחידי שמשכנע אותו ולכן כל פעם שמוכיחים לו, הוא משתכנע עוד קצת.
לוקח זמן עד שהמוח מסכים להרפות לחלוטין ולראות בכל רגש כבד כדבר טבעי ולא מהווה כלל איום, אבל בסוף זה קורה.
חווית רגשות כבדים או בעצם ההסכמה לא להפלות אף רגש ולהרגיש כל אחד מעכשיו ולתמיד, מביאה אותנו למקום של שלווה ובריאות, מקום בו האדם מרגיש טוב עם עצמו (הבסיס להכל).
רגשות קובעים את תחושת האדם כלפי עצמו
ככל שהמאבק מול חישת רגשות כבדים הוא גדול יותר כך הם יהיו יותר עוצמתיים כיוון שלא נותנים להם לבוא לידי ביטוי.
הם ימשיכו להתגבר ולהתגבר כי כל רצונם זה להיות מורגשים, להיות משוחררים לזרום בגוף בחופשיות.
וככל שהם יותר עוצמתיים הם משתלטים על רגשות קלים כמו שמחה, אהבה, תקווה וכו'.
כאשר רגשות קלים פחות מורגשים בגוף נוצר מצב שאדם מרגיש פחות טוב ביחס לעצמו.
לעומת זאת, בזרימה מתמדת של רגש (אנרגיה) האדם בעצם אומר "אני לא מפחד משום רגש, אני מוכן להרגיש כל דבר שעולה".
הוא יחווה רגשות, מה שיוכיח למוח שהרגש לא פוגע באדם, המוח יפסיק לפחד מהרגש, בעקבות זה עוצמתו של הרגש תרד (עוצמת הרגש עולה רק בגלל הפחד מהרגש).
כשהעצמה תרד יהיה פחות כבד רגשית ואף יתפנה מקום לרגשות הקלים מה שיביא את האדם לתחושה כללית טובה יותר.
סיכום
אני מאמינה שמטרת ההוויה היא החוויה הפיזית וחלק מהחוויה הפיזית היא להיות ייצור מורגש.
לתת לכל רגש ותחושה שעולה לעבור דרכנו (ממש להרגיש את זה פיזית).
כאילו אנו מסננת עם חורים והתחושות והרגשות עוברים דרכנו ואנו בהבנה מוחלטת שזה חלק מתפקידנו.
קל להגיד, קשה לעשות, מי יסכים להרגיש פחד או חרדה? אף אחד
אבל מה שאני אומרת שאם הפחד או החרדה עולים אפילו קצת זה אומר שהם בפנים בגוף מבקשים לבוא לידי ביטוי, להיות מורגשים.
ז"א שהם כבר קיימים בגוף, ההשפעה שלהם כבר קיימת בגוף.
השאלה היא רק אם נמשיך להתאפק מלהרגיש רגשות כבדים או נסכים לראות/להרגיש את הקיום שלהם בגוף ובכך נאפשר לרגשות הללו להתמוסס.
